השכונות היהודיות הראשונות מחוץ ליפו (ואף מילה על נווה צדק) – חלק א'

 עם שיפור תנאי הביטחון התחילו תושבי יפו לעזוב את העיר העתיקה. לא רק יהודים עזבו אותה אלא גם נוצרים וערבים נהגו כך. בשלהי המאה ה- 19, בעיקר לאחר הריסת חומות העיר העתיקה בשנת 1879 – הוחל בהקמת שכונות חדשות, אשר הוגדרו כמנותקות ממנה, מחוץ ליפו. תופעה זו אפיינה את תהליך העיור של ערים עתיקות רבות בעולם ולא הייתה ייחודית דווקא ליפו. רבים מתושביה של יפו נטשו את הגרעין הקדום של העיר והתיישבו בפאתיה משום שחיפשו תנאי מגורים טובים יותר.

שגשוגה של יפו

בשלהי המאה ה-19 נהנתה יפו משגשוג כלכלי. השטח הבנוי שלה מחוץ לחומות גדל פי 100 במשך 70 שנה ועלה מ- 14 דונם בשנת 1842 ל- 1447 דונם בשנת 1914. השגשוג הכלכלי והגידול האורבני גרמו לעלייה משמעותית במחירי הקרקעות בעיר ובסביבתה, ויפו הפכה למקום המועדף על היהודים שעלו ארצה לפני העלייה הראשונה ( 1882) ואחריה. מספר היהודים ביפו עלה מ- 600 נפש בשנת 1876 לכ- 2,700 נפש בשנת 1891, ול- 4,765 בשנת 1905.

הישוב היהודי מילא תפקיד חשוב בהתפתחותה הכלכלית של יפו, ויהודים הקימו בה יוזמות כלכליות שונות, מוסדות דת ותרבות. יפו הפכה להיות המרכז המסחרי והתרבותי של היהודים בארץ ישראל. אנשי עסקים, עסקנים ואנשי תרבות יהודיים התגוררו בה. בשנת 1903 הוקם בה סניף של בנק אפ"ק (שהפך להיות לאחר מכן בנק לאומי) וארגוני עלייה שונים פתחו בה את משרדיהם. יהודי יפו היו שונים מיהודי ירושלים. הם השתכרו למחייתם ולא חיו מכספי החלוקה. חלקם צבר הון גדול מהשקעות בקרקעות. לעיר הגיעו בעלי אמצעים וקבוצה גדולה של משכילים אשר פיתחו, לצד החברה הדתית המסורתית, אורח חיים חופשי יותר ולא דתי חרדי. בסוף המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20 הפכה יפו מנקודת מעבר בדרך לירושלים, למרכז ההתיישבות היהודית באזור השרון ויהודה. התהליך קיבל משנה תוקף בעלייה השנייה, בין השנים 1905-1914 .

למרות השגשוג וההתפתחות העירונית, תנאי המגורים של היהודים ביפו לא היו טובים. השגשוג הוביל דווקא לעלייה חדה בדמי השכירות. מרבית הבניינים היו בבעלות ערבית ובעליהם נהגו להעלות את דמי השכירות משנה לשנה. לאור המצב החדש חיפשו יהודים רבים אלטרנטיבה לשכירת דירות מערבים וזו נמצאה בעיקר באמצעות רכישת קרקעות בפאתי יפו עליהן הקימו שכונות יהודיות חדשות.

הקמתן של השכונות היהודיות הראשונות מחוץ ליפו

התיישבותם של היהודים מחוץ לעיר העתיקה (אשר קיבלה השראה מיציאת היהודים מהעיר העתיקה של ירושלים אל שכונות חדשות שנבנו מחוץ לחומות) הינה חלק מהתהליך דומה שעבר, כאמור, על ערים עתיקות אחרות בעולם. השכונות היהודיות הראשונות נועדו להיות שכונות בתחום המוניציפלי של יפו. שכונות אלו היו תלויות ביפו מבחינה כלכלית ותרבותית ולא יכלו להתרחק ממנה יתר על המידה. השכונות שקדמו ל"אחוזת בית" הן "נווה צדק" שנוסדה בשנת 1887 על ידי חברת "עזרת ישראל" בניהולם של שמעון ואליעזר רוקח, "נווה שלום" שנוסדה על ידי זרח ברנט (ממקימי פתח תקוה) בשנת 1890, "יפה נוף" בשנת 1897, "שערי אחווה" שנוסדה בשנת 1899, "מחנה יהודה" שנוסדה בשנת 1903, מחנה יוסף (כרם התימנים) שנוסדה בשנת 1904, ו"אוהל משה" אשר נוסדה בשנת 1906. ערב הקמת "אחוזת בית" כבר התגוררו בשכונות אלו 5,000 איש ומספרם הלך וגדל עקב העלייה השנייה.

בשלהי המאה ה-19, הפכה רכישת הקרקעות סביב יפו לאפיק השקעה טוב. כבר בשנות ה-70 של המאה ה-19 רכשו שלושה יהודים, בני העדה הספרדית ביפו, כ- 100 דונם כרמים מצפון לה. משקיעים אלה היו אהרן שלוש, בנו של ר' אברהם שלוש, ראש העדה הספרדית ביפו, חיים אמזלג, סוכן של חברות מסחריות בריטיות וסגן קונסול בריטניה ביפו ויוסף בק מויאל, סוחר וסוכנה של חברה "כל ישראל חברים". את הקרקע החולית אשר לא התאימה לחקלאות רכשו במחיר מוזל.

השכונות היהודיות מחוץ ליפו

"נווה שלום" – ביוזמת זרח ברנט, חובב ציון יליד ליטא ואיש עסקים

בשנת 1890 הוקמה שכונת "נווה שלום". שכונה זו הייתה פרי יוזמה פרטית של אדם אחד בשם זרח ברנט. הוא היה חובב ציון, יליד ליטא, שהגר לאנגליה והצליח שם בעסקיו וטרם הקמת נווה שלום היה שותף להקמתם של "מאה שערים" בירושלים והמושבה פתח תקוה. ברנט רכש שטח אדמה בן 70 דונם ומימן מכספו את בניית הבתים על חלק מהקרקע. באוגוסט 1890 חגג את הנחת אבן הפינה לבית הראשון והסיע לשם אנשים בחמורים כדי שלא יצטרכו "לבוסס בחול". הוא בנה בניינים ארוכים כאשר בכל בניין חמש עשרה דירות. בתחילה לא היו קונים לדירות וזרח ברנט עבר למקום עם משפחתו ואף התגורר בה לבדו. הוא נתן לרבה של יפו, נפתלי הרץ, את אחת הדירות משום שאשתו של הרב חלתה והרופא קבע שעליה להתגורר במקום עם אויר צח (בתקופה זו כל מקום מחוץ לעיר יפו היה נחשב מקום עם אויר צח). לאחר שעבר לשם הרב עם משפחתו, החלו לבוא קונים לשאר הדירות. ברנט בנה עוד טור דירות בבניינים מלבנים עשויים אבן כורכר. בשכונה הוקמו בתי כנסת, בתי מדרש, בית תבשיל, כיתות לימוד ואולמות מלאכה. בשנת 1892, נפתחו  בין נווה שלום לנווה צדק בתי ספר עבריים מודרניים, בית ספר לבנות של כי"ח ובית ספר לבנים של אליאנס (היום מרכז סוזן דלל).

בעת בניית תחנת הרכבת בגבול המזרחי של מנשיה והקו בין יפו לירושלים חלה התפתחות חשובה בשכונה. המסילה נחנכה ביום 26.9.1892. הזיכיון להקמת הרכבת נרכש על ידי יהודי בשם יעקב נבון וחברה צרפתית היא זו שהקימה את הפרויקט. הנסיעה מיפו לירושלים ערכה שלוש שעות והיא הפכה לאמצעי התחבורה העיקרי לבירה.

בשנת 1906 הוקמו בנווה שלום בתי המלון "חיים ברוך" ו"ספקטור" אשר אוכלסו בעולים של העלייה השנייה. חמישה בתי מלאכה הוקמו בשכונה, כאשר החשוב בהם היה בית המלאכה של ליאון שטיין לעבודות מתכת ומכונאות, שפעל בשכונה עד לשנת 1894. בנוסף נפתחו גם נגריה, מאפייה, בית חרושת לייצור מרצפות, מפעל לייצור גזוז ומפעל לייצור דבק. סה"כ כללה השכונה כ- 60 חנויות. בשנת 1916 התגוררו בשכונה 2,234 נפש.

לבלוג הבא בו יסופר על השכונות יפה נוף, שערי אחווה, מחנה יהודה, מחנה יוסף, מחנה ישראל ואהל משה