בבלוג הפותח על השכונות היהודיות הראשונות מחוץ ליפו תוארו שגשוגה של יפו והקמתן של השכונה נווה שלום על ידי זרח ברנט. בחלק זה תתואר הקמתן של 6 שכונות נוספות.

"יפה נוף" – מובלעת עם מלון, ראינוע וקזינו

שכונת "יפה נוף" נוסדה בשנת 1897 על ידי "האגודה לבניין בתים – יפה נוף" שבראשותה עמד יחזקאל דנין סוכובולסקי (ממייסדי אחוזת בית). הקרקע, שנרכשה בתיווכו של הקונסול האוסטרי, יעקב פסקל (Pascal), הייתה ממוקמת על חוף הים

ממערב למנשיה ובה התגוררו שלושים משפחות ממוצא אשכנזי וספרדי. בשנת 1904 בנה בה היזם הירושלמי שלמה פיינגולד, כמה בתים להשכרה (בתי פיינגולד) ומלון מפואר ובו 30 חדרים במבנה דו-קומתי צבוע תכלת שנקרא "Bella Vista". במלון היו בית קפה עם תזמורת לריקודים, מסעדה ואולם ראינוע. בשנת 1908 המלון הוחכר ליחיאל אמדורסקי, בעל מלון צנטרל בירושלים. שם המלון הוחלף ל"אמדורסקי" ובמקום נוהלו בנוסף לראינוע גם תיאטרון, אירועי בידור והקזינו הראשון ביפו. במלחמת העולם הראשונה החרימו התורכים את המלון והפכו אותו לבית מעצר לנתינים זרים אשר לא קיבלו על עצמם את הנתינות העות'מאנית. השכונה הייתה מובלעת קטנה בלב שכונה ערבית והפכה לשכונת עוני. במאורעות 1936 נבזזו המלון והשכונה.

"שערי אחווה" – משכונה לבעלי אמצעים, דרך בית ספר תחכמוני וכלה בשכונת שבזי

שכונת "שערי אחווה", הממוקמת צפונית לנווה צדק, נבנתה בשנת 1899. השכונה הוקמה על ידי שתים עשרה משפחות אשכנזיות דתיות שהיו חברות באגודה הירושלמית לתרבות "אחווה" בראשות אליהו אהרן כהנא ויהושע הכהן מילנר. מאחר ומשפחות אלו היו בעלות אמצעים הן בנו ששה בתים נפרדים עם חצרות קטנות ומוסדות ציבור ובהם בית כנסת וחדר מודרני שהפך מאוחר יותר לבית ספר תחכמוני. הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה הראשי של יפו והמושבות, התגורר אף הוא בשכונה. רחובותיה של השכונה מוכרים היום כרחובות אחווה ושבזי.

"מחנה יהודה" –פועלים ואמנים יוצאי תימן והמושבות, קרשים, פחונים ובתי כורכר

שכונת "מחנה יהודה", על שם שבט יהודה, נבנתה מדרום לנווה צדק בשנת 1903 (רחובות אלרואי ושבזי של היום). הקרקע של השכונה נרכשה מדוד מויאל (בנו של יוסף מויאל בק)  בשנת 1896. למתיישבים השתייכה קבוצה של פועלים ואמנים יוצאי תימן והמושבות. שטחם של המגרשים עמד על 100-150 מ"ר והבתים נבנו מקרשים מצופפים כאשר חלק מהבתים הושלמו באמצעות טלאי פח. מאוחר יותר התפתחה שכונה זו לשכונה גדולה יותר והחלו לבנות בה בתים מכורכר.

"מחנה יוסף" – פחונים לצד בתי מידות

שכונת "מחנה יוסף" (על שם יוסף מויאל בק) הוקמה בשנת 1904 בשטח שבין נווה צדק ומנשיה על ידי מתיישביה עלו מצפון אפריקה. שטח השכונה עמד על כ- 12 דונם והיא נבנתה כולה במשך כמה שנים. חלק מבתי השכונה נבנו מפח ולכן היא כונתה "שכונת הפחים" ("חארק-אל-טאנק" בערבית). בתים אחרים בשכונה נבנו על ידי יהודים אמידים והיו גדולים ומרווחים כגון בית ברסקי, בית מטלון ובית מויאל.

"מחנה ישראל" –בעלי מלאכה וסוחרים דלי אמצעים

שכונת "מחנה ישראל" (כרם התימנים) נבנתה בשנת 1904 על שטחה של שכונת מנשיה, מצפון למיקומה המאוחר יותר של אחוזת בית. שטחה עמד על כ- 7 דונם. והיה בבעלות משפחות שלוש ומויאל. השכונה הוקמה על ידי משפחות יוצאי תימן. כל משפחה קנתה מגרש ששטחו 100-150 מ"ר. בתחילה נבנו בתים רעועים אך מאוחר יותר הוקמו בתים מלבנים. אוכלוסייה זו הייתה דלת אמצעים והתפרנסה ממלאכה וממסחר זעירים.

"אוהל משה" – 82 בתים ליוצאי צפון אפריקה

שכונת "אוהל משה" נוסדה בשנת 1906 על ידי קבוצה מיוצאי צפון אפריקה. השכונה נקראת על שם משה אשולין שתיווך בעסקת רכישת הקרקע. גודל השכונה כ- 22 דונם והיא ממוקמת בין מחנה יהודה למחנה יוסף ממזרח למנשיה. השכונה נבנתה בשני גושים. האחדסמוך למחנה יהודה והשני סמוך למחנה יוסף.  בשנת 1912 כללה השכונה 82 בתים.

 "בתי ורשה" – מבנים טמפלריים בהם נוסד ארגון בר גיורא

השכונות שהוצגו עד כה יצרו רצף טריטוריאלי יהודי מצפון מזרח ליפו.  ממזרח ליפו ומדרום לשכונה הטמפלרית "ואלהלה" על הדרך לירושלים נבנתה שכונה קטנה נוספת הנקראת "בתי ורשה". שכונה זו נבנתה על ידי הסוחר והתעשיין מוורשה, יצחק פניגשטיין, שקנה שלושה בניינים גדולים וחצר מהגרמני הטמפלרי ג'וארג' קאפוס (Kapuss  ). בשנת 1907 נוסד בה ארגון בר גיורא. השכונה נהרסה עד היסוד במאורעות 1936.

לסיכום ניתן לומר כי השכונות היהודיות החדשות מחוץ ליפו לא תוכננו כנדרש. שטחן נרכש בהתאם לזמינות הקרקע באותה עת והבתים נבנו בהתחשב בצורכי המגורים בלבד ללא תכנון של שטחים ציבוריים כמו גינות. הדרכים בשכונות דמו יותר לסמטאות צרות ומלוכלכות ולא תוכננו בהן צנרות לביוב, מים וחשמל.

חוסר המודעות לתכנון וצרכי הבנייה והלחץ הגדול של המוני עולים יהודים שחפצו להשתקע ביפו הובילו לבנייה החפוזה, והעובדה שרבים מהמשתכנים היו עולים דלי אמצעים הובילה לבנייה אשר כפי שסיכם אותה בן התקופה: "…כבישים או שאינם כלל או שהם שבורים ורצוצים, וילדים מתבוססים בחול ובאשפה ובשופכין ובין רגלי העוברים ושבים הם מתלבטים. החצרות – מחנק בחום היום. המים שואבים מתוך בארות הסמוכין לביבין ובורות שבחצרות. גנים לטיול אין. מגרש משחקים – אין זכר לו. רובן של השכונות היהודיות נבנו לפי ה"טעם" ו"סדר" של עיירות המזרח, אף כי לא בסגנון המיוחד של בנייניהם, ועניות – ורשלנות עוד יותר מעניות – מנוולת אותן. תכנית אדריכלית אין. עיקולי סימטאות, גיבובי דירות ומקומות מסואבים… סניטריה והיגיינה למה? ענני אבק ומחנות זבובים בימי חמה, רפש ואגמי מים בימי הגשמים"^.